החלטה בתיק עת"א 5356-10-12

לפני עתירה שעניינה שילוב העותר בחופשות והענקת טיפול במסגרת אלימות במשפחה.

העותר מרצה 22 שנות מאסר ו- 9 חודשים בגין שתי עבירות של נסיון לרצח וכן תקופת מאסר נוספת בגין ביטול שחרור על תנאי. העותר מסווג בקטיגוריה א' ואת מאסרו החל ביום 8/3/00.

טוען העותר, כי בתום 13 שנים בכלא, בהן עבר דרך ארוכה, הן טיפולית והן בכלל, והוכיח עצמו כאסיר מתפקד, אשר שולב בעבודה ונעדר עבירות משמעת, כי הגיע העת לתת לו הזדמנות להשתלב בחופשות לצד העמקת הטיפול.

לדידו, לא יעלה על הדעת כי בשל בעיות תקציביות, יימנע ממנו טיפול עמוק ויסודי בבעיות האלימות המיוחסות לו, לאורך עשרות שנים ובדרך זו תישללנה ממנו חופשותיו לאורך מרבית מאסרו כמו גם האפשרות להשתחרר בשחרור מוקדם.

העותר עבר סדנאות רבות, ביניהן טיפול בכעסים והצהיר כי הוא מוכן לעבור כל טיפול נוסף כפי שיונחה.

עוד טוען העותר, כי לצורך העתירה דנן והבכלל, קמה לו הזכות לעיין בדו"ח הסוציאלי שהוגש לועדת האלימות וכי אין עילה חוקית למנוע מבעדו את העיון בו. לדבריו, בהעדר עיון בדו"ח הנ"ל נשללת ממנו זכות הטיעון כדבעי.

במהלך הדיון הוגש לעיוני הדו"ח הסוציאלי המוזכר לעיל וכן מידע חסוי מדו"ח ועדת אלמ"ב.

בהתייחס לטענות העותר בדבר זכותו לעיין בדו"ח הסוציאלי, העיון בדו"ח מלמד כי  הונחו בפני העותר ובאי כוחו כל העובדות הנדרשות וכי שלילת העיון בדו"ח על פניה לא פגעה בזכות הטיעון של העותר.

סעיף 7 לחוק העובדים הסוציאלים התשנ"ו-1996 קובע את גדר זכויות מטופל לקבל מידע מעו"ס בדבר טיפולו. עולה ממנו כי זכות זו מסוייגת בפגיעה שעלולה להיגרם למטופל עצמו או לאדם אחר, אם המידע יועבר לעיון העותר.

לאחר שעיינתי בדו"ח הסוציאלי, נחה דעתי כי קיימות עובדות מסוימות אשר נכנסות בגדר הגדרה זו ודי בהן כדי לשלול את זכות העיון בדו"ח.

למען הסר ספק, לא הייתי מונעת את העיון בדו"ח מהעותר או מבאי כוחו, אילו סברתי שהעובדות הצריכות לדיון בעניינו של העותר הובאו במלואן לעיון העותר ובאי כוחו.

כאמור, המידע אשר בעטיו יש למנוע את העיון נוגע למעגל יותר רחב של הנוגעים בדבר.

לגופו של ענין, התרשמתי כי העותר אכן עבר כברת דרך ארוכה וכי קיים בו רצון להשתלב בהליכים טיפוליים ובסופו של יום להשתלב בחברה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמסקנות של המטפלים, העוברות כחוט השני לאורך כל חוות הדעת, לפיהן, למרות הפוטנציאל שיש לעותר לבוחן מציאות תקין, וחרף הרצון שהוא מגלה, עדיין מתקשה העותר לווסת את התנהגותו, והתנהגותו במצבי לחץ ומשבר עלולה להיות אימפולסיבית, כך גם סגנון התנהלותו אשר עשוי להחוות ככוחני ומאיים, אשר נקבע לגביו כי אינו נובע דווקא מתוך דחפים תוקפניים אלא מתוך הרגלים התנהגותיים.

עולה אפוא, כי אכן העותר נזקק לטיפול מעמיק יותר, הגם שאין לשלול את האפשרות כי לאחר שישתלב בטיפול כזה יהיה מקום לשקול פעם נוספת את האפשרות לאפשר לו באורח הדרגתי, לצאת לחופשות.

אין מחלוקת כי הוצע לעותר להשתלב בטיפול בכלא שאטא וכי העותר סירב לכך, לדבריו, בשל חשש שמא מעברו לכלא שאטא יחבל במאמציו לבנות את הקשר עם בנו, אשר מצוי כיום בניצנים ראשונים. בנסיבות אלו על העותר לבחור בסדר עדיפויות שמקובל עליו ולנהוג בהתאם. ברי, כי בהעדר טיפול, לא ניתן יהיה לקדם בשלב זה את רצונו להשתלב בסבב חופשות.

לסיום אך לא בשולי הדברים אציין, כי גם על פי החלק החסוי בדו"ח אלמ"ב עולה כי טרם בשלה העת לשלב את העותר בסבב חופשות ודי בכך כדי לדחות את העתירה.

לפיכך העתירה נדחית כפוף להמלצת ביהמ"ש לעשות מאמץ להקדים את מועד השתתפותו של העותר בקבוצה טיפולית ככל שהדבר מתאפשר.

ניתנה והודעה היום ‏כ"ד אדר תשע"ג , 06/03/2013 במעמד הצדדים.

<#4#>